פסק-דין בתיק הפ"ב 30323-11-12

כללי

לפניי בקשה "לאישור פסק בורר" (להלן: " הבקשה העיקרית") וכן התנגדות המשיבה ובקשה לדחייה על הסף של הבקשה העיקרית מחמת מעשה בית דין . בגדר הבקשה העיקרית התבקש בית המשפט לאשר שתי החלטות ביניים, מיום 15.3.2011 ומיום 20.8.2010 (להלן: " ההחלטות"), שניתנו על כב' הבורר הרב ירון כהן (להלן: " הבורר"), במסגרת הליכי בוררות שהתנהלו בין הצדדים. ברקע הסכסוך עמד הסכם שכירות מיום 31.2.2005 לפיו השכירה המשיבה למבקש אולם אירועים. טענות הצדדים בקשר לקיום ההסכם ולנזקים שנגרמו בשל הפרתו, התבררו לפני הבורר.

רקע דיוני

המבקש פנה לראשונה (בתיק הפ"ב 37491-07-11), לאישור החלטות שונות שנתן הבורר במהלך הבוררות ובין היתר, התבקש בית המשפט לאשר את ההחלטות מושא הבקשה העיקרית. הבקשה נקבעה לדיון ליום 27.9.2011. בטרם הדיון ניתן פסק הבוררות ביום 18.9.2011 (להלן: " פסק הבוררות") ומיד לאחריו, הוגשה בקשת המשיבה (בתיק הפ"ב 50885-09-11) לאשר את הפסק. כמו כן, לבקשתה צורף מסמך נוסף, שאותו ביקשה לאשר, כפסק בוררות, לפיו קבע ,לכאורה, הבורר את חוב דמי השכירות של המבקש למשיבה (להלן: " הבהרת המשיבה").

במהלך הדיון בבקשת המבקש לאישור ההחלטות (שהתקיים במאוחד עם בקשות נוספות שאינן דרושות לענייננו), הגיעו הצדדים להסדר דיוני, נוכח מתן פסק הבוררות, לפיו ייפנו במשותף לבורר למתן הבהרות לפסק הבוררות (בין היתר בקשר להחלטות) ולקבלת פסק דין משלים. כמו כן הוסכם, כי עם מתן פסק הדין המשלים של הבורר זה יוגש לאישור במסגרת בקשת המשיבה לאישור פסק הבוררות בהליך הנפרד שנקטה. בנסיבות אלה, הסכימו הצדדים על מחיקת בקשת המבקש לאישור ההחלטות (והבקשות הנוספות) ללא צו להוצאות. יחד עם זאת הוסיפו, כי אין במחיקת הבקשה כדי לפגוע בטענות וזכויות הצדדים לעניין ההבהרות וניתן יהיה להגישם לאישור עם קבלתן (פרוטוקול מיום 27.9.2011, עמוד 2 שורות 24-14; עמוד 3 שורות 3-1). נוכח ההסדר הדיוני, נמחקה בקשת המבקש כמוסכם, ללא צו להוצאות, תוך שנקבע, כי בקשת המשיבה לאישור פסק הבוררות תידון לאחר שיוגשו הבהרות הבורר (שם, שורות 17-10).

בהמשך, לאחר שקיבל המבקש את ההבהרות להחלטות (תוך שנטען כי נאלץ לפנות לבדו לבורר, בשל חוסר שיתוף פעולה מצד המשיבה), הוגשה בקשתו (בתיק הפ"ב 36541-11-11), לאישורן (להלן: " הבהרות המבקש"). יוער, כי לצד האמור, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות והבהרת המשיבה (בתיק הפ"ב 4368-12-11). מנגד, הוגשה התנגדות המשיבה לאישור הבהרות המבקש (תיק הפ"ב 4795-12-11). הדיון בבקשות אוחד (יחד עם בקשת המשיבה לאישור פסק הבוררות והבהרת המשיבה- בתיק הפ"ב 50885-09-11) ונקבע ליום 26.12.2011.

 במהלך הדיון הוסכם על הצדדים " ...כי הסוגיה היחידה העומדת לדיון ולבירור בפני בית המשפט, בכל הבקשות התלויות והעומדות בין הצדדים בקשר לאותו עניין, שהדיון בהן אוחד, עניינה זהותו של השוכר/שוכרת של המושכר נשוא פסק הבוררות הסופי מיום 18.9.2011 (להלן, פסק הבוררות) ובשאלה האם מר ארלנגר הוא זה שצריך לשאת בתשלום דמי השכירות עד למועד השבת המושכר לידי בית הכנסת הגדול ביום 26.7.2011, או גורם אחר כלשהו בין אם זאת חברת ביכורי ארץ או צד ג אחר" (פרוטוקול הדיון עמוד 4 שורות 18-13). כמו כן הוסכם, כי לעניין שיעור דמי השכירות יתבקש הבורר להבהיר את סעיף 1 לפסק הבוררות. הצדדים ביקשו כי בית המשפט יקבע מועדים להגשת הראיות ולהמשך בירור הבקשות. על פי המוסכם ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני ונקבע המשך הדיון להגשת תצהירים.

בדיון מיום 27.3.2012 הוצע לצדדים הסדר דיוני נוסף, לפיו יאושר פסק הבוררות " ...בכל הנוגע לעניין זהותו של החייב. המשיב יחשב לצורך ההליכים כאן, כמי שחייב לשאת בתשלום דמי השכירות בגין המושכר, נשוא פסק הבוררות, מיום 18.9.2011 ונושא בחיוב הקיים בגין שכר דירה למושכר, ככל שקיים חיוב שכזה" (פרוטוקול הדיון עמ' 8 שורות 19-16). לעניין חוב דמי השכירות הוצע, כי בית המשפט יפסוק בעניין זה על דרך הפשרה ועל יסוד טענות וראיות שיוצגו לפניו. אולם, משלא ניתנה הסכמת המבקש להצעת בית המשפט נקבע מועד נוסף לדיון ולבירור הבקשות, לגופן.

במהלך הדיון מיום 12.6.2012, טען ב"כ המבקש (תוך שהתנגד לאישור הבהרת המשיבה), כי פסק הבוררות (בסעיף 1 ) איננו קובע את שיעור חוב דמי השכירות שעל המבקש לשלם, כפי שלכאורה נקבע בפסק הבוררות ולפיכך, הציע למנות רואה חשבון. בהמשך הוסיף: " ...בהסדר הדיוני (שהוצע בדיון מיום 26.12.11- מ.ב) כתוב שבהסכמה ההבהרות שאנו דורשים תימחקנה. אני לא רוצה להשאיר זנב שאח"כ הואיל וזה נמחק זה פתוח להגשה מחדש [הכוונה להבהרת המשיבה- מ.ב.] . אני רוצה לסיים את הסכסוך" (עמוד 11 שורות 6-5).  מכאן, הטעים," ...בנסיבות אלו אני מסכים כי ביה"מ יאשר את פסק הדין מיום 18.9.11, בלבד והצדדים יפעלו לעניין החלק האופרטיבי שטרם קיבל ביטוי בפסק הדין בדרך של פנייה לבורר או בדרך של מינוי בורר אחר ככל שיוסכם" (הדגש לא במקור - מ.ב; שם, שורות 9-7). נוכח האמור הסכימו הצדדים לקבל את המלצת בית המשפט, לפיה יאושר פסק הבוררות ללא צו להוצאות וכך נקבע בפסק הדין (שם, שורות 19-18).

אין צריך לומר, כי עם מתן פסק הדין (בהסכמת הצדדים) ואישור פסק הבוררות, הסתיים הדיון המאוחד בבקשות כולן ולענייננו, הדיון בבקשה לאישור הבהרות המבקש (להחלטות).

על רקע הדברים לעיל, טענה המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה העיקרית, על הסף, מחמת מעשה בית דין (בשל השתק עילה), שכן עניינם של הצדדים נדון והוכרע לגופו על ידי הבורר בפסק הבוררות וזה אושר בפסק הדין. המשיבה הטעימה, כי ההחלטות  ניתנו על ידי הבורר במהלך הדיון, לפניו, בין אותם צדדים, בקשר לאותו עניין ונבלעו בפסק הבוררות. עוד נטען בהתנגדות, כי יש  לדחות את הבקשה העיקרית, גם מטעם נוסף, בשל טיבן של ההחלטות והיותן בבחינת "החלטה אחרת".

בית המשפט (כב' הרשם שמיע) הורה על הגשת תגובה לבקשה. בנוסף, משהוגשה התנגדות המשיבה לבקשה העיקרית, הורה כב' הרשם למבקש להגיש את תגובתו "לבקשת ההתנגדות", נוכח הטענות המקדמיות שנטענו, שם וקבע, כי יש להעביר את הדיון בבקשה העיקרית ובהתנגדות, לפני שופט. בהמשך, הועבר התיק לטיפולי.

בתגובתו, דוחה המבקש את טענות המשיבה בבקשה ובהתנגדות, לעניין דחייה על הסף של הבקשה העיקרית וטוען, כי ההחלטות הינן בבחינת "פסק ביניים" שאין מניעה לאשרן. בנוסף נטען להיעדר תחולת מעשה בית-דין.

לשלמות התמונה יוער, כי המשיבה פנתה בבקשה נוספת להורות למבקש להפקיד ערובה להוצאות. לבקשה הוגשה תגובה ולאחריה, תשובת המשיבה ובקשת המבקש להגיש תגובה לתשובה. אולם, אינני נדרש להכריע בבקשה נוכח החלטתי,  להלן.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את מכלול ההליכים הקודמים בין הצדדים, כפי שפורטו לעיל, עיינתי בפרוטוקולי הדיונים, שם, בפסק הבוררות ובפסק הדין, נחה דעתי, כי יש לדחות את הבקשה העיקרית, על הסף, בעיקר, נוכח ההליכים שקדמו להגשת הבקשה העיקרית והתנהלות המבקש, במהלכם ובשל כך שפסק הדין סיים את הדיון בין הצדדים בקשר לפסק הבוררות ולא נמצא טעם ועילה מספקת לפתוח את הדיון בעניין ההחלטות, מחדש. בנסיבות אלה, אינני נזקק לשאלה, האם יש לראות, בנסיבות העניין, בהחלטות  - "פסק בוררות", כקבוע בסעיף 23 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: " החוק"). יחד עם זאת ולמעלה מהדרוש, אתייחס גם לעניין סיווג ההחלטות והאם עומדת למבקש הזכות לבקש את אישורן.

כעולה מהאמור, המבקש פנה לאישור ההחלטות בהליך קודם, שבמהלכו, הוסכם על מחיקת הבקשה ופנייה לבורר לקבל, בעניינן, הבהרות. לטענת המבקש התקבלו הבהרות הבורר (הגם שלא בדרך פנייה משותפת של הצדדים), בין היתר, לעניין ההחלטות דנן. לפיכך, פנה בהליך נוסף לאישור הבהרות המבקש ומנגד, עמדה לדיון בקשת המשיבה לאישור פסק הבוררות והבהרת המשיבה, כמו גם התנגדותה לאישור הבהרות המבקש. במהלך הדיון המאוחד, הסכים המבקש לאישור פסק הבוררות, בלבד, חלף מתן תוקף ואישור להבהרות המבקש (ולהבהרת המשיבה). בחינת טענות הצדדים כפי שהובאו בדיון מיום 12.6.2012 מלמדת בעליל, כי במוקד המחלוקת עמד עניין חוב דמי השכירות, שלכאורה לא נקבע שיעורו בפסק הבוררות (אלא בדרך של הפנייה למסמך אחר - סעיף 1 לפסק).

בנסיבות אלה, אפשר להבין את התנגדותו של המבקש לאישור הבהרת המשיבה, לפיה סכום החוב, כפי שלכאורה נקבע על ידי הבורר, שם, הינו בשיעור של כ - 1,058,058 ש"ח. אכן נכון, מלכתחילה, עתר המבקש לאישור ההבהרות מטעמו. יחד עם זאת, במהלך הדיון, טען, לשיעור החוב, בלבד (עמוד 11 שורות 5-6) ומשעניין זה לא נקבע, לכאורה, בפסק הבוררות (אלא בהבהרת המשיבה, כאמור), נתן את הסכמתו לאישור פסק הבוררות, תוך שלעניין "החלק האופרטיבי " (בעניין החוב), הוסיף, כי הצדדים יפעלו בדרך של פנייה לבורר או בדרך של מינוי בורר אחר, ככל שיוסכם. מכאן, שהסכמת המבקש לאישור פסק הבוררות "בלבד" משמעה דחייה למעשה של יתר הבקשות, בעניין ההבהרות של הצדדים, שהדיון בהם אוחד עם הבקשה לאישור פסק הבוררות. לפיכך, עם אישור פסק הבוררות, הדיון בעניין אישור ההבהרות (וכפועל יוצא, גם בעניין ההחלטות), הסתיים. משכך, עם מתן פסק הדין, מנוע כיום המבקש לשוב ולעתור לאישור ההחלטות.

המבקש, בתגובתו, לא פירט את מכלול ההליכים שקדמו לפסק הדין. תחת זאת, בחר להתמקד בהליכים בעניין בקשתו לאישור החלטות שונות של הבורר (בתיק הפ"ב 37491-07-11) ולהחלטה שניתנה, שם, בדבר מחיקת הבקשה ופניית הצדדים לקבלת הבהרות (תוך שמירת זכותו לשוב ולטעון בעניין). משם, עבר המבקש לדון בעניין הבקשה העיקרית, לגופה ולניתוח ההחלטות  ומשמעותן, תוך שהתעלם כליל  מההליכים בעניין בקשתו לאישור ההבהרות, שלמעשה נדחתה, עם מתן פסק הדין ואישור פסק הבוררות, בלבד, כפי שפורט לעיל ועל כך יש להצר.